יום הסקייבטורד 2009

יש לי יחסי אהבה שנאה עם ירושלים, פעם שנאתי אותה. כולם שם היו דוסים, היה לי קר, תמיד נאבדתי ושאתה מבקש הוראות מירושלמי זה אף פעם לא נגמר טוב, כל הספוטים שנראו טוב בסרטים היו גטו ובכלל תמיד נתקעתי בגן סאקר.

המשכתי ללכת לשם מדי פעם ולאט לאט התחלתי לקבל ולאהוב. הקור של החורף הפך למזג אויר מושלם באביב ובקיץ, ספוטים טובים גולו ונבנו, נהיה שם קרו מגניב של מקומיים, התחלתי לזהות כל מני שפות זרות בכל פינה ופתאום כל הדוסים האלה נראו לי כמו משהו מוזר ומסתורי. אני חושב שמוזר ומסתורי זו ההגדרה שלי לירושלים, היא כל כך שונה מכל עיר אחרת בארץ ובעולם. אפילו לאוויר שם יש טעם שונה.

אני בחיים לא יעבור לשם אבל כמה "טיסות לחול" בשנה עושות משהו טוב למוח המעוות שלי.

ה21 ביוני הוא היום שאני הכי אוהב בשנה אחרי יום כיפור. היום הכי ארוך בשנה, תחילת הקיץ וסשן ענק עם מלא סקיטרים שעושים טרור ברחובות. השנה שמעתי שגילי הולך לעשות שמח בבירה והחלתי שבריחה מהלחות התל אביבית תהיה רעיון טוב.

הכול התחיל בגן הסוס, גילי והקרו טיפלו בספוט יום לפני, הם שמו קופינג על הלדג' הישר ותיקנו את הקרקים בגישה ובלדג' היורד עם בטון.

בכל פעם שהייתי בספוט הזה היה הייפ מטורף, ככה זה שמלא סקיטרים נוסעים בספוט קטן, כולם מתמלאים באנרגיות אחד של השני. הבטון נסדק מהר, והיה קצת קשה לנסוע על הלדג' בירידה אבל הלדג' עם הקופינג זרם טוב ופינוקים הוגשו משני הצדדים. הכי נהנתי מבקסייד פייב-או שוויט 360 של טימי (?) החיפאי על הלדג' הישר. אחרי איזה שעה וחצי גילי סוף סוף הצליח לגרום לכולם לעבור לספוט הבא. (סקיטרים זה עם בעייתי שלא אוהב להקשיב להוראות.) הספוט הבא היה כיכר ספרא ועשינו עיקוף קטן שכלל את הירידה של רחוב הילל, גיליז וכמה רחובות מאספלט ירושלמי. כולם נסעו ברייס ביחד, זה הרגיש כמו עדר שוורים, כלום לא יכל לעצור אותנו.

לספרא גילי הביא שני לדג'ים מושלמים מעץ. שמנו אחד על השלוש הארוכות ושחטנו אותו, איזה שלושים סקיטרים נסעו עליה בבת אחת ועוד איזה שלושים קפצו את המדרגות בצד. אני מת לחזור לשם עם אותה בוקס וקצת פחות אנשים לרי-מטץ'... ג'ימי שחט אותה עם אוסי נוזסלייד וסויטץ' אוסי על המדרגות, יוני באר שבע שם נולי היל קרוק, איתמר נתן סויטץ' פליפ גריינד וקרקר עשה איזה אלי אופ צ'ין צ'ין שהזכיר לי מתעמלת רוסיה.

החושך התקרב והיה עוד ספוט ברשימה, ספוט חדש... התחלנו להתגלגל לכיוון ה"ג'רזי" הדרך היתה בירידה ומצב "ווילד אין דה סטריטס" היה בהילוך גבוה.

ה"ג'רזי" היה ג'רזי בטון שגילי והקרו סידרו לו כניסות בטון, הספוט היה קשה וקטן מה שיצר דמו של 10 אנשים בזמן שכל השאר יושבים ומסתכלים.

החושך הגיע והיעד הבא היה גן סאקר. עצרנו לאירוח בדואי מבית גילי עם תה לואיזה מהגינה.

שכחתי להגיד שלכל אורך היום וייס ופינטו הפצועים עשו האסלין' של מכירת בירות. פינטו הסתובב כל הזמן עם פאוץ' שחור מעור על הכתף וניסה לשדל את כולם לקנות בירה.

בסאקר כבר הייתי אחרי שתים, זרמתי בעיגולים ושיחקתי עם גילי סקט על הקוורטר (סטריט באנק) הגדולה. המאנייק ניצח אותי... מובס, מלא זיעה, רעב, צמא וקצת שיכור התיישבתי עם המקומיים שלא ראיתי הרבה זמן על הקוביות וראיתי את בועז, לוזיה, הומרו, ג'ימי, גילי וג'ונסון משחקים סקט על הקוורטר (סטריט באנק) ההיא. שייייייייייייייייייייט הם שחטו אותה.

ב11 בלילה חזרתי עם הומרו ופאקו לתל אביב באוטובוס, כל הדרך ישבנו מסריחים מאחורה, צועקים מהתלהבות בזמן שראינו סרטי סקט במחשב של הומרו. שהגענו לתחנה המרכזית עלינו על הסקט ועקפנו את הטור, הגענו לכניסה השניה הפתענו איזה שומר הזוי שבדיוק ישן ונחר על הכסא, הוא נבהל והתחיל לצעוק עלינו, זה היה מצחיק.. כמעט יצאנו מהתחנה ואז איזה זקנה מהקיוסק צעקה לנו ושאלה איך היה ביום הסקטבורד. נראה לי שמשהו סיפר לה על זה בתחילת היום.